יר גמר להתגלח, חפן בכף ידו מעט מי גילוח והרטיב את פניו.
"הטעם שלך באפטר-שייב השתפר", העירה ענת, שהסתרקה לצדו. "כשהכרנו, השתמשת באפטר-שייב מזעזע, אפשר היה להרגיש אותך ממרחק של עשרים מטר."
"גם את, כשאת מאופרת, נראית הרבה יותר טוב," השיב, "רק הבגדים שלך לא יתאימו."
"למה לא יתאימו?" תמהה.
ניר לא השיב. היא בחנה את דמותה במראה. חליפת מכנסיים שחורה, חולצה לבנה ונעליים שחורות, גבוהות עקבים, שהחמיאו לגזרתה. פניה חלקים מקמטים ושערה שחור וארוך.
לגיל ארבעים אני נראית בסדר גמור, אמרה בלבה.
בינתיים הדליק ניר אור בחדר הארונות, לבש חולצה ורודה בהירה וחליפה בצבע כחול כהה, השתהה מול קולב העניבות ובחר עניבה מקווקוות בצבעי כחול כהה ותכלת. רוב האנשים נראים פחות טוב עם השנים, הרהרה ענת, ולוֹ - הגיל דווקא מוסיף יופי. בעבר הוא שידר ביישנות, צניעות, מופנמות. במשך הזמן התרחב, הזדקף וקיבל ביטחון. מכון כושר כנראה באמת עוזר לשמור על הופעה נאה.
"אני חושבת שגם אני אתחיל להתעמל במכון כושר פעמיים בשבוע", אמרה.
"זה רעיון טוב", השיב, "רק אל תבואי בימים שלי. לא טוב שבני זוג מתאמנים יחד".
"למה לא טוב?" רצתה לדעת.
"כשבאים יחד קשה להתרכז בתרגילים", הסביר, "כל הזמן נסתכל אחד על השניה".
ענת לא ענתה. הם סיימו להתלבש וירדו יחד מהקומה השנייה אל הסלון. אייל ישב על ספת עור שחורה וצפה בטלוויזיה.
"אייל, כמה חברים מגיעים אליך?" התעניין ניר.
"ארבעה", סינן אייל מבין שפתיו ולא התיק מבטו מהמסך.
"בנים או בנות?" חקר ניר.
"שני בנים ושתי בנות".
"איך מסתדרים עם שינה?"
"אחד בחדר שלי, שניים בחדר של ורד, ועוד אחד בחדר העבודה של אמא".
"רק אל תשתוללו ואל תהפכו את הבית", הזהיר ניר.
ורד עמדה שקטה, תרמיל תלוי על כתפה והמתינה שהוריה יסיעו אותה לחברה. ענת הראתה לאייל את הכיבוד שהכינה לכבודו ולכבוד אורחיו - בשר מעושן, טחינה, סלט ירקות, פיתות, עוגה ושתייה קרה.
"נזמין גם פיצה. לחגית יש יום הולדת, אנחנו עושים לה מסיבת הפתעה", אמר אייל.
"לחגית יש יום הולדת? היא כבר בת שבע עשרה?" התפלאה ענת.
"לא, בת שש עשרה", אמר אייל.
"תמסור לה מזל טוב מאתנו".
ניר וענת נפרדו מבנם ויצאו מהבית. המדרכות היו רטובות ועלי העצים הבריקו באור פנסי רחוב. ענת אמרה שאוויר אחרי גשם הוא האוויר הטוב ביותר.
"את זה אני שומע כבר עשרים שנה", סנט בה ניר.
"הפעם דיברתי אל ורד", החזירה לו.
ורד שתקה.
ניר הוציא את האופֶּל מהמוסך, ענת התיישבה לצדו וורד במושב האחורי. המכונית נעצרה ליד בית חברתה של ורד, שגרה לא רחוק מהם. ורד יצאה מהמכונית, נשקה לענת, שביקשה ממנה שתתקשר מחר, לאחר שתקום.
"שזה לא יהיה מוקדם", הסתובבה ורד והלכה.
"מה עם אבא? לא נותנים נשיקה?" קרא אחריה ניר.
ורד הסתובבה, הקיפה את המכונית, אבא שלה ניפח לעומתה לחי, היא נשקה לו ופנתה לדרכה. ענת עקבה אחריה בעיניה וחשבה שהילדים מרגישים שמשהו לא כשורה ושצריך לדבר אתם. גם ניר הביט בבתו המתרחקת - נערה דקה ותמירה.
הדלת נפתחה וורד נבלעה אל תוך חלל מואר. ניר המשיך בנסיעה עד שהגיע לשדרת עצי אורן וחנה סמוך לחומת אבן גבוהה. הם יצאו מהמכונית, פתחו מטריות, והתקדמו לעבר שער ברזל מואר בפנס רחוב. איש ביטחון צעיר, לבוש מדים שחורים, השקיף עליהם מחלון פתוח של ביתן השמירה ובירך אותם באדיבות. הם השיבו לו במאור פנים וניר הושיט לו הזמנה. השומר העיף בה מבט קצרצר, לחץ על זמזם והזמינם להיכנס. הם צעדו במהירות בשביל מרוצף, מעוטר במעוינים כהים ומוקף דשא רחב ידיים. אורות קטנים הבליחו בשולי אריחיו, כמו פרחים זוהרים בסיפורי אגדות, המסמנים דרך לארמון קסום.
ניר ניסה לאמוד במהירות את שווי הנכס ותהה האם יוכל אי פעם להשיג לעצמו רכוש דומה. להפתעתו, הבניין שניצב במרכז בלט בפשטותו - הוא היה בן קומה אחת בלבד, עשוי קווים ישרים וצבעו לבן. כשהגיעו אל מפתנו, נענע בפעמון זכוכית. ענבל הפעמון הקיש בדופנותיו והשמיע צליל נעים ועדין, אך חזק. שומרת סף צעירה, לבושה מכנסיים שחורים, חולצה לבנה ועניבה אדומה פתחה בחיוך דלת עץ בהירה וכבדה, נטלה מידיהם את המטריות, וליוותה אותם פנימה. ניר וענת עלו שלוש מדרגות, שם קידמו את פניהם בעלי הבית.
